פסק-דין בתיק ע"פ 8831/08

השופט י' עמית:

           האם עבירות הקשורות ברכבים שנגנבו בישראל והועברו לשטח A, הנתון לסמכות הטריטוריאלית של הרשות הפלסטינית, הן עבירות נגד כלכלתה של ישראל לצורך החלת הסמכות האקסטריטוריאלית של המדינה? זו השאלה מושא דיוננו.

1.        ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.8.08 (כב' השופטת נאוה בן-אור) בת.פ. 3108/07 ובת.פ. 3109/07, לפיה נמחק האישום השני מכתב האישום נגד המשיב 1 (להלן: אלשחרה) ונמחק במלואו כתב האישום נגד המשיב 2 (להלן: אלצוץ) (להלן ביחד: המשיבים) בשל העדר סמכות. העבירות שנמחקו הן קבלת רכב או חלקים גנובים מרכב לפי סעיף 413י לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:החוק או חוק העונשין); שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב לפי סעיף 413ט לחוק; מסחר ברכב או בחלקים גנובים לפי סעיף 413יא לחוק; פירוק רכב לפי סעיף 413ד(ג) לחוק.

           העבירות המיוחסות למשיבים בוצעו כולן בכפר דורא אשר בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית, ומכאן השאלה אם יש תחולה לסעיף 13(א)(4) לחוק העונשין המקנה לבית משפט בישראל סמכות לדון בעניינם של נאשמים שביצעו עבירות כנגד כלכלת המדינה.

כתבי האישום, העובדות הצריכות לעניין וההליכים בבית משפט קמא

2.        על פי הנטען בכתבי האישום הנפרדים שהוגשו כנגד המשיבים, בשנים 2005-2006 אלשחרה החזיק בבעלותו חנויות, מחסנים ומגרש לסחר ברכבים בכפר דורא אשר בשטח A, והעסיק את אלצוץ כפועל אצלו. השניים, יחד עם פועל נוסף, שלחו ידם  בקבלת רכבים גנובים ושינוי זהותם ב"משחטת" רכב בה עסקו גם בפירוק רכבים גנובים, זיוף כלי רכב וחלקי כלי רכב ומכירתם. על פי כתב האישום, במהלך התקופה הנ"ל, פירקו המשיבים עשרות כלי רכב שנגנבו מישראל והועברו לשטחי A שבאחריות הרשות הפלסטינית.

3.        העבירות המיוחסות למשיבים בוצעו כולן בשטח A מבלי שחלק מהעבירות או מקצתן נעשה בישראל, ומשכך המדובר ב"עבירת-חוץ" כהגדרתה בסעיף 7 לחוק העונשין. כתבי האישום נגד המשיבים הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים מכוח הסמכות השיורית הנתונה לו לפי סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לכתב האישום צורף אישור העמדה לדין כנדרש לפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין הקובע כי "לא תהיה העמדה לדין על עבירת-חוץ אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, אם ראה כי יש בכך ענין לציבור". לטענת המערערת, סמכות בית המשפט נובעת מסעיף 13(א)(4) לחוק העונשין הקובע כי: "דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירות-חוץ נגד - ... רכוש המדינה, כלכלתה או קשרי התחבורה והתקשורת שלה עם ארצות אחרות" (הדגשה שלי - י.ע).

4.        המשיבים טענו כי אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעבירות המיוחסות להם בהיותן עבירות חוץ שאינן נופלות בגדר סעיף 13(א)(4) הנ"ל. 

           אציין כי ביני לביני, בשנת 2007 חוקק מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון את צו מס' 1602 - צו בדבר הוראות בטחון (תיקון מס' 96) (הוראת שעה), המתקן את הצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), התש"ל - 1970 (להלן: התיקון לצו). התיקון קובע כי בית משפט צבאי יהיה מוסמך לדון את אלה המבצעים עבירות שונות, הקשורות לסחר ולפירוק כלי רכב גנובים מישראל, גם כאשר אלה מבוצעות בשטחי A. הצו נכנס לתוקף ביום 24.9.07 לתקופה של שנה, ביום 26.8.08 הוארך תוקפו לשנה נוספת, ולאחר מכן הוארך שוב. על פי צו זה, אין חולק כי סמכותו של בית המשפט הצבאי משתרעת גם על עבירות מהסוג המיוחס למשיבים, אשר בוצעו בשטחי A. ברם, בהיעדר סמכות לבתי המשפט הצבאיים בשנים הרלוונטיות לכתבי האישום, נדרש בית משפט קמא להכריע בשאלת הסמכות.

החלטת בית משפט קמא

5.        בית משפט קמא סקר בפירוט את ההיסטוריה החקיקתית של הדין החל בשטחי יהודה ושומרון על אזרחי ותושבי מדינת ישראל ועל הפלסטינים תושבי האיזור, והקורא מוזמן לעיין בסקירה המאלפת.

           אעמוד בקצרה רק על הנקודות הרלוונטיות לענייננו: בהסכם הביניים שנחתם בשנת 1995 בין ישראל לרשות הפלסטינית (הידוע כ"הסכם אוסלו ב"), נקבע כי סמכות השיפוט הפלילית בשטח A שבסמכותו הטריטוריאלית של הרש"פ - למעט עבירות על רקע בטחוני שמטרתן לפגוע או שפגעו בביטחון האזור - תהיה בידי המועצה הפלסטינית. ההסכם נקלט במשפט הישראלי בשורה של חוקים של הכנסת ובצווים של המפקד הצבאי. מכאן, שהדין הפלילי הישראלי אינו חל על תושב הרשות הפלסטינית המתגורר בשטח A שביצע עבירה בשטח זה, למעט עבירה בטחונית.

6.        כאמור, בשנת 2007 תוקן הצו בדבר הוראות בטחון שהרחיב את סמכותו של בית המשפט הצבאי לדון גם בעבירות שנעשו בשטח A שעניינן סחר ופירוק כלי רכב גנובים הרשומים בישראל. התיקון נולד לאחר שנתברר כי תופעת גניבת הרכבים מישראל והעברתם ל"משחטות" בשטחי הרשות הפלסטינית התעצמה עד מאוד בשנים האחרונות, וכי ברשות הפלסטינית אין כמעט אכיפה בנושא זה.

           מאחר שהעבירות המיוחסות למשיבים בוצעו בשנים 2005-2006, בטרם נכנס התיקון לצו לתוקף, בחן בית משפט קמא אם לבית משפט בישראל נתונה הסמכות לדון בעבירות המיוחסות לנאשמים בכתבי האישום. בחינת הסוגיה נעשתה במשקפי הוראות התחולה על עבירות חוץ, באשר הסכם הביניים לא התיימר לשלול את תחולת הדין הישראלי על עבירת חוץ המבוצעות כלפי המדינה ואזרחיה (תפ"ח (ת"א) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי (לא פורסם, 19.1.2003)).

7.        בית משפט קמא קבע כי אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בכתב האישום, מאחר שהמעשים המיוחסים למשיבים אינם בגדר "פגיעה בכלכלתה של המדינה". נקבע כי יש להבחין בין פגיעה ברכושם של אזרחים או פגיעה בחברות הביטוח, רחבה ככל שתהיה, לבין עבירה שהיא נגד כלכלת המדינה. העובדה שתופעת גניבת הרכבים היא רחבת היקף ואף מהווה 'מכת מדינה' אין בה כדי לשנות את טיבן של העבירות מעבירות רכוש "רגילות" לעבירות נגד כלכלת המדינה. הזיקה הפרוטקטיבית המגולמת בסעיף 13 לחוק העונשין אינה מיועדת לעבירות כגון העבירות הנדונות אלא לעבירות הפוגעות באינטרסים חיוניים של המדינה, עבירות הפוגעות בערכים מוגנים הנמנים עם היסודות הפוליטיים והכלכליים של המדינה. מעשיהם של המשיבים, על אף שאלו מהווים חלק מתופעה נרחבת שהיא בבחינת 'מכת מדינה',  אינם בגדר עבירה נגד כלכלתה של המדינה.

           סופו של דבר, שבית המשפט המחוזי הורה למחוק את כתב האישום כנגד אלצוץ במלואו והורה למחוק את האישום השני כנגד אלשחרה. יצוין כי האישום הראשון נגד אלשחרה עניינו בעבירת פנים, ולגביו אין חולק על סמכותו של בית המשפט המחוזי.

תמצית טענות הצדדים בערעור

8.        המערערת מיקדה טענותיה בכך שהעבירות המיוחסות למשיבים הן בגדר  'מכת מדינה' ובכך יש כדי להחיל עליהן את הוראת סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין שעניינה עבירות-חוץ נגד כלכלתה של המדינה. על יסוד סעיף זה התקבל אישור להעמדה לדין בגין עבירת חוץ, כנדרש לפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין. לביסוס טענתה, הגישה המערערת חוות דעת של מפקח מיחידת אתג"ר במשטרת ישראל, שעניינה בגניבות רכבים מישראל לשטחי הרשות הפלסטינית והפגיעה הכלכלית הנגרמת למדינה עקב כך. מחוות הדעת עולה כי בשנת 2005 בלבד נגנבו כ-30,000 רכבים, לקופת המדינה נגרם הפסד בסך 0.7 מיליארד ש"ח ושווי אובדן הרכוש לציבור הישראלי עמד על 1.45 מיליארד שקלים. נתונים אלה הם מן הגבוהים בעולם ביחס למספר כלי הרכב המצויים במשק הישראלי.

           המערערת פירטה באריכות אודות התופעה של גניבת רכבים, שינוי זהותם ופירוקם לחלפים ב"משחטות" בתחומי הרשות הפלסטינית, ההשפעה שיש לכך על המשק הישראלי וההכרה בתופעה כ'מכת מדינה'. המדובר בתופעה עבריינית המתרחשת בתחומי הרשות הפלסטינית, שאינה פועלת לצמצום התופעה ומאפשרת הקמת "ערי מקלט" של סחר בכלי רכב ובחלפים גנובים, סחר המתבסס על כלי רכב שנגנבו משטח מדינת ישראל.